אתמול פרסם עידן זיירמן פוסט ב"גיימפאד" (לכו לקרוא)  בו הוא מלין על כל מיני בעיות שיש לו עם משחק האסטרטגיה המדובר של השנה- Starcraft 2. בתמצות, מפריעים לו המחיר הגבוה, הסרת התמיכה במשחק ברשת מקומית ומניעת מבקרים ממשחק בסאגה החללית לפני תאריך ההפצה הרשמי. למרות שאני די מסכים איתו בכך שהצעדים הנ"ל מעצבנים, אני רוצה להתייחס לסוגייה אחרת: השורה התחתונה בפוסט היא שעידן בכל זאת יקנה את SC2, למרות כל התלונות.

ראשית, אני מברך על כך שהדבר מפריע לו והוא לא מצטדק בכל מיני תירוצים משונים, אך עם זאת אני שואל את עצמי מדוע עידן ורבים אחרים מוכנים להבליג על כל הדברים שמציקים להם, לבלוע את העקרונות שלהם ולרכוש את המשחק למרות הכל. זו גם אינה תופעה שקשורה ספציפית למשחק האסטרטגיה החדש של בליזארד; ראינו את ראשה המכוער מבצבץ גם עם המחיר של Modern Warfare 2 וחבילות המפות שלו, עם מערכת הנז"ס (ניהול זכויות ספרתי או DRM) הדרקונית של המשחקים האחרונים מבית יוביסופט ועוד כהנה וכהנה.

לדעתי המשחקנים סובלים במקרים האלה מראייה קצרת טווח מאוד. הרצון העז לשחק במשחק שנחשב מצוין ולשחק עכשיו, בין אם זה SC2, AC2 או MW2 (שימו לב לחוט המקשר) גובר על כל היסוס שמקורו ברצון לגרום לשינוי בהתנהגות המוציאות לאור, מפתחות המשחקים או השוק בכללותו, וזאת מכיוון שהדרך היחידה להעביר מסר היא "הצבעה בעזרת הארנק"- חברות המשחקים כבר למדו שצעקות בפורומים ומיילים זועמים הם חסרי שיניים לחלוטין, ויעידו על כך כל נסיונות החרם הכושלים שנעשו על Left 4 Dead 2 ו- Modern Warfare 2.  לדעתי הגורם הוא אותו קוצר ראייה שבבסיס הפיראטיות הפורחת בארץ- הרצון לשחק בחינם גובר על הרצון לממן פיתוח של משחקים חדשים.
אני לא בטוח שקוצר הראייה הזה הוא משהו שמוגבל למשחקנים בארץ או אפילו למשחקנים בכלל. האמת שעכשיו שאני חושב על זה, זה דומה להתנהגות של עובדים על תנאי העסקה לאורך הדורות.  הרי במשך השנים אנשים העדיפו לקבל משהו עכשיו (כמו לשמור על העבודה שלהם) במקום לסבול עכשיו ולקבל יותר בהמשך (כמו: שעות עבודה סבירות יותר, פנסיה, משכורת וכו').

הדבר שפתר את הבעיה הזו אצל העובדים היה התאגדויות העובדים – מאז שהחלו להיווצר ועדים עובדים הצליחו להתאחד ולקבל את מה שרצו (או חלק מכך) ולא יכלו להיות מובסים על ידי פיטורי עובד מסוים, או בונוס סודי לעובד אחר. האם הפתרון הוא "ועד משחקנים"?

נראה שזה חלום באספמיה ואין לו אחיזה במציאות, לא רק בגלל שזה מצריך מאמץ לא קטן ואנשים, ככלל, הם עצלנים, אלא מכיוון שהמשחקנים הם עם כה רב, מפוצל ומפוזר, שבלתי אפשרי לאחדו למטרה מסוימת, או אפילו תת-קבוצה של משחקנים שתהיה גדולה מספיק כדי לשנות משהו.

אז השאלות הפתוחות, כפי שאני רואה אותן, הן:

1. מדוע משחקים כה קריטיים בעיניהם של משחקנים רבים כך שהם מרגישים צורך בלתי נשלט לשחק בהם (ולעשות זאת כשהמשחק המדובר חדש וטרי) ולא לוותר ולהעביר מסר?
2. האם יש דרך אפקטיבית בה אפשר להעביר את המרמור שלנו לגבי החלטות שנעשות בהיכלי הכח של חברות המשחקים?

יש רעיונות?